בשנים כתיקונם, פיד הפייסבוק שלי בתקופה זו של חודשי הקיץ מוצף בפוסטים של אנשים שזה עתה סיימו תחרות 'איש ברזל' כלשהי. 'סיפורי גבורה' ו 'תודות' לכל אלה ש'הובילוני עד כה'.
פעם אפילו חשבתי לרתום את כישורי הכתיבה שלי ולפתוח עסק עם שירותים מיוחדים לנושא זה. משהו בסגנון:
השקעתם כבר עשרות אלפי שקלים באופניים, ביגוד, נעליים, מחנות אימונים – אז למה לחסוך במה שבאמת חשוב ? …
"ונסובר הפקות", מספקים שירותי כתיבת תוכן שיווקי עבורכם להעלאה מיידית ברשתות החברתיות: כתיבה שיווקית וקופירייטינג ברמה גבוהה ומפרגנת עם אפשרות לשילוב תמונות כולל עריכת פוטושופ. אין תוצאה שלא נוכל לכתוב לה סיכום מרגש, אין פנצ'ר שיצליח להוציא את האוויר מסיפור מרתק שילווה אתכם לכל החיים.
ועכשיו למהירי החלטה, מבצע מיוחד למקדימים להזמין – טקסט הכולל עד 5 "תודה למאמן" ללא תוספת תשלום.
עכשיו בגלל הקורונה, הפיד מלא בדברים אחרים, לרוב סתם מעצבנים ומרגיזים ומה שנותר זה בעיקר הזכרונות שמדי פעם האלגורתמים של פייסבוק דואג להקפיץ לי בטלפון ואחד שכזה היה הסיכום שלי לתחרות במרחק איש ברזל ב 2016 – Challenge Roth.
זאת הייתה התחרות הראשונה שלי במרחק הזה, אחרי ששנה קודם לכן, החלטתי שאני הולך בעקבות אשתי ונכנס גם אני לתחום הטריאתלון. המטרה המוצהרת הייתה לעשות דקה אחת מהר יותר מהתוצאה שהיא עשתה שנה קודם באוסטריה ולפרוש בשיא. התוצאה בפועל הייתה כישלון קולוסלי. אין מה לעשות. כ"א צריך לדעת את מקומו בבית.
יצא לי לקרוא שוב את אותו סיכום שכתבתי דאז ובחרתי לשתפו עמכם בשנית – לטובת אלה שהשנה הייתה אמורה להיות התחרות הראשונה שלהם והם מבואסים שהיא התבטלה. רמז… אל תתבאסו…
מקווה שתמצאו בזה מן המועיל…לא נגעתי…
נכתב ביולי 2016, לאחר סיום תחרות Roth Challenge, גרמניה
"…מן הנהוג הוא לכתוב סיכום כלשהו אחרי תחרות "איש ברזל". כמי שכתב וסיכם לאורך כל השנה האחרונה, אני מוצא שמשימה זו אינה קלה במיוחד לאור העובדה שבאמצעות 'מדור יום א' השבועי שכתבתי בקבוצה בפייסבוק, די מיציתי לומר ולפרוק את שעל ליבי.
אך בכל זאת, לצאת בלא כלום לא נעים – אז בחרתי לשתף אתכם בחלק (קטן יש לציין) מהיומן המנטלי שניהלתי לאורכו של יום התחרות.
טיפה מהקורות אותי לאורך היום הארוך הזה, ע"מ שמי שלא חווה תחרות מסוג זה, יוכל להרגיש איך זה נראה ונשמע מבפנים…
17 ביולי, יום ראשון, שעות הבוקר המוקדמות.
נוסעים באוטובוס לנקודת הזינוק. בחוץ קריר ועדיין קודר. גם האווירה באוטובוס מעט קודרת. מנסה לזרוק בדיחה שלא זוכה לתגובה. אנשים מכונסים בעצמם, כ"א עם הרהוריו ומחשבותיו.
…
הגענו. יורדים בשביל לכיוון T1 ונקודת הזינוק, משני צידי הדרך עומדים מלא גרמנים ומעודדים בגרמנית קולנית. ברקע בוקעת מוסיקה קלאסית בקולי קולות ממערכת ההגברה. אני כמעט בטוח שאני מצליח לזהות יצירה של ואגנר.
מחשבה שעוברת לי בראש – אם אתה מרים את הראש ורואה שלט "האירונמן משחרר" – תעשה אחורה פנה ותברח..
…
שרדתי עכשיו את השירותים הכימיים. לא היה קל. טוב שתירגלנו מדי פעם באימוני השחייה, צלילות ארוכות ללא נשימה.
…
הדייקנות הגרמנית בהזנקה היא מדהימה. כל חמש דקות על השנייה. רק חבל שהם עושים את ההזנקה עם תותח אוויר רעשני שמקפיץ את הלב בכל פעם שהוא נורה.
…
7:05 – מכניסים את המקצה שלי למים לקראת הזינוק ב 7:10.
המים קרים מאוד, גם בתוך החליפה קר. מסתכל מסביבי, לכולם יש פרצוף סובל מהקור.
המים בתעלה מזכירים במקצת את הירקון רק בקלסה אירופאית. לא רואים כלום במים והם מסריחים משמן מכונות של סירות.
(*) תזכורת לעצמי – לשאול את המאמן אריאל הלר, למה הוא התכוון כשהוא אמר שוחים ב "מי שלגים צלולים?".
…
לקח 2 דקות, אבל מצליח להשתין בתוך החליפה. מה שהופך את האווירה וההרגשה לחמימה ונעימה. איזה כיף. חוזר לחייך קצת לפני הזינוק.
מסתכל סביבי, כולם מחייכים. חארות של אנשים. משתינים במים. כבר אין בושה לאף אחד . איכס.
…
30 שניות לזינוק. אלוהים, זה הולך להיות יום ארוך מאוד.
התותח נורה. מתחילים לשחות. בוחר לשחות במרכז התעלה.
…
נכנס עם הראש בבויה הראשונה.
…
מרגיש מכה של מקל בתחת תוך כדי שחייה. מסתכל – שופט בחסקה מסמן לי עם המשוט לקחת ימינה, כי אני שוחה באלכסון לכיוון הגדה השנייה. בא לי לצעוק לו "Finish the job…", אבל אין לי מספיק אויר בשביל זה.
…
נכנס עם הראש בבויה השנייה.
…
מתחיל להסתדר לי הקצב. מרגיש לי שאני שוחה בקצב ממש טוב. אולי אפילו מהר מדי. בטח תיכף אגיע לנקודת הסיבוב בחזרה (1500 מטר)… מוציא את הראש לבדוק… איפה 1500 מטר ואיפה אני. עברו בקושי כ 250 מטר מהזינוק… אלוהים אדירים – זה הולך להיות ארוך.
…
נכנס עם הראש בבויה השלישית. מה יהיה איתי ?
…
מסתובבים אחרי 1500 מטר. ברוך השם.
מנסה לקרוא את שעת הזינוק שרשומה לאנשים (אותם אני עובר) על כובעי השחיה בשביל לראות מה מצבי. לא מצליח, לא רואים כלום דרך המשקפת.
…
מסתובבים שוב אחרי 3500 מטר לנקודת הסיום של השחיה. יש אלוהים. תיכף זה נגמר.
…
לא מצליח לצאת מהמים. מתנדב גרמני תופס ומושך אותי החוצה. מגיע בריצה קלה לאוהל T1.
…
כנראה הגעתי בטעות למחנה נודיסטים. איזה מחזה סוראליסטי. כולם מתפשטים ערומים לגמרי ומחליפים לבגדי רכיבה. את הישראלים באוהל לא בעיה לזהות – כל אלה שמכוסים במגבת נבוכים ונועצים עיניים בכל הגרמניות הערומות תוצרת חוץ. הייתי נשאר שם עוד כמה דקות טובות, אלמלא המתנדבת מהתחרות שמנסה בכל הזמן הזה לפשוט ממני את חליפת השחיה ומזרזת אותי לצאת לדרך. עכשיו אני גם מבין למה לקח לאחד החברים החלפה של 25 דקות באוסטריה. ממזר…
…
היות והייתי לא החלטתי, הבאתי בשקית החלפה, בגדים שמתאימים גם לרכיבה בסופת שלג בהרי האלפים.
המתנדבת שופכת הכל על הרצפה (בתדהמה יש לציין – כי כולם פחות או יותר יוצאים לרכב עם גופיה, מקסימום חולצה קצרה) ומתחילה לשאול אותי –
היא: 'דאס'? – מצביעה על שרוולוני רגליים. 'ניין' אני עונה.
היא: 'דאס'?- מצביעה של שרוולוני ידיים. 'ניין' אני עונה
היא: 'דאס'? – מצביעה על מעיל רכיבה מחמם. 'ניין' אני עונה
היא: 'אוקי….דאס'? – מצביעה על חולצת טרמית. 'ניין' אני עונה.
אני מתחיל לזהות סדקים בסבלנות שלה.
היא: 'דאס'? – מצביעה על צעיף חם לצוואר. 'ניין' אני עונה בהססנות.
היא לא שואלת יותר.
מלבישה אותי בכוח את החולצה הקצרה וצועקת – שנל, שנל.
אני מספיק לתפוס ולשים עלי גם את מעיל הרוח ונפרד בצער מהאוהל בדרך לאופניים.
…
אני כבר 5 דקות על האופניים.
תוקף אותי כאב בטן נוראי עם התכווצויות של גזים.
אלוהים אדירים, מכל הדברים שיכולים לקרות בתחרות. גזים? ועוד בגרמניה. אין יותר אירוני מזה.
לא מצליח לרדת לאירובר בגלל ההתכווצויות.
…
עברו כבר כ 20 דקות מאז שהתחלתי לרכב והכאבים והגזים לא מרפים.
לא מצליח לייצר קצב רכיבה גבוה כמו שרציתי. כולם רק חולפים על פני.
נזכר בתדרוך האחרון שקיבלנו ובמילים של המאמן– "אם לא הולך תחשבו על הפדיחה שתהיה לכם אם תעצרו, ע"מ לדרבן אותכם קדימה".
…
אלוהים אדירים, אני הולך להיות הפדיחה הראשונה של הקבוצה. הראשון שלא מסיים את התחרות. אין מצב שאני גומר את הרכיבה הזו.
אני חייב לביים התרסקות קולוסאלית – משהו שישדר אמינות.
…
30 דקות עברו – המוביל (יאן פרודונו) בתחרות עוקף אותי כשהוא כבר בהקפה האחרונה שלו, יחד עם פמליה של אופנועים שמקיפה אותו.
נראה שאני נותן לו המון אנרגיה ומוטיבציה.
אני מחליט שאני לא נותן לו לברוח ועושה עליו דראפטינג מנטלי (כמו שגווין הסביר לנו פעם).
עד שאני גומר להגיד 'דראפטינג מנטלי' הוא כבר לא נראה באופק.
לא נורא, אני חושב, אני בטח אתפוס אותו בריצה…
…
דיכאון טוטלי.
מסתבר שהרוכב שעשיתי עליו ובאמצעותו דרפטינג מנטלי בדקות האחרונות, זו זקנה מקומית על אופניים עם סלסלה שבכלל רוכבת לקניות באחד הכפרים והיא לא חלק מהתחרות.
…
כ 55 ק"מ עברו. עדיין עם כאבים.
פתאום קול מוכר מאחורה. "שייקהההה!!!!!"
החבר שי פריד מגיח מאחור.
בבת אחת אני מתמלא אנרגיות מטורפות.
אין מצב שאני נותן לו לברוח, לא מעניין אותי כלום.
…
זה עובד. אנחנו משחקים תופסת אחד עם השני כבר יותר מ 170 ק"מ.
כבר לא כואב לי כלום. חזרתי לקצבים טובים.
סיימנו 2 סיבובים, תכף צריכה להגיע הפנייה לכביש הסיום שמוביל ל T2.
…
הרכיבה מאחורינו. מגיעים לאוהל נודיסטים חדש שהמארגנים בתחרות מתעקשים לכנות בשם T2.
…
יוצאים לריצה.
…
אחרי 500 מטר, זה נופל עלי בבת אחת. פאקינג 42 ק"מ !?!?!?! אני באמת הולך לרוץ עכשיו 42 ק"מ ?!?!?!?!?!
אוי ואבוי. איזה דיכאון.
…
מחליט לא להילחץ ולרוץ כמו שתרגלנו באימונים – 14 דקות ריצה ודקה הליכה.
…
שינו קל שאני עושה בתוכנית: 14 דקות ריצה ודקה הליכה + הליכה מהירה בתחנות שתייה.
…
אין מה לעשות: לאלתר זה ישראלי. עדכון נוסף קטן לתוכנית: 14 דקות ריצה ודקה הליכה + עצירה בתחנה, עם קצת הליכה לפניה ואחריה.
…
כל שינוי הוא בסיס לשינוי בעצמו: 9 דקות ריצה ודקת הליכה + כל השאר.
…
שיפור נוסף וגאוני שהגיתי זה עתה: מתחילים ללכת מהרגע שאני רואה את תחנת השתייה.
…
שינוי אחרון: מהרגע שאני חושב שאני רואה את תחנת השתייה.
…
שינוי אחרון וסופי בהחלט: מתחילים ללכת מעכשיו ועד הסוף.
…
כל תחנת שתיה אני עוצר לשתות ולתקוע ג'ל. המוח כבר לא מסוגל לראות את הג'לים האלה יותר, מה שגורם כל פעם לתחושת קבס קולנית שמיד מעוררת כמו אפקט דומינו קולות דומים ממתחרים אחרים שעומדים לידי בתחנה.
…
4 וקצת ק"מ – פוגש את אשתי פזית בקהל. היא גוערת בי (בנחמדות) שאמשיך לרוץ.
את החבר שי פריד כבר איבדתי בתחילת הריצה.
אין לי חשק לרוץ, אני עסוק ברחמים עצמיים. אבל האישה צועקת, אז אין ברירה אני ממשיך לרוץ.
…
עולם הרצים מתחלק לשניים. אלה שרצים עם חיוך על הפרצוף ואלה שתמיד נראים סובלים. שלא להפתעתי אני שייך לזן השני. אם אני סובל, ממש חשוב לי שכולם ידעו מכך.
…
עברו 9 ק"מ.
פוגש את החבר נתנאל שמשוני שמגיע בריצה מהירה (עם חיוך) בנתיב מולי כשהוא כבר בדרך חזרה עם הפנים לסיום.
"יש עוד הרבה עד שמסתובבים?" אני שואל אותו בצעקה.
"המון" הוא עונה ונעלם באופק.
(*) תזכורת לעצמי – החבר נתנאל שמשוני…הוא לא חבר.
…
עברו כ 11 וקצת ק"מ.
פוגש (בפעם הראשונה) את ליטל הס שותפתי למסע הארוך הזה. עם ליטל הס יש לי שפה משותפת והבנה עיוורת. די בהחלפת מבט בינינו בשביל שהיא תבין עד כמה אני נהנה כרגע.
היא מהנהנת לי בחזרה.
הבינה אותי מצויין ואני אותה גם.
…..
עברו כ 12 ק"מ. הגענו לאיזה כיכר בכפר שנראה לי שבה מסתובבים בחזרה.
פונים, מסתובבים בכיכר, רצים עוד קצת ו – שוב פעם כיכר. איך זה יכול להיות ?
עכשיו אנחנו מסתובבים בחזרה?
לא. שוב פונים ושוב פעם כיכר ו – …שוב פונים. בטוח עכשיו אנחנו עם הפנים בחזרה ?
לא. איפה אני? אלוהים אדירים, נראה לי שנכנסתי ללופ אינסופי.
קיבינימט איפה מסתובבים בחזרה?
…
סוף סוף מסתובבים בחזרה.
…
ק"מ 16, המצב קשה.
זה הזמן לשלוף ממגירות הזיכרון את כל אותן תמונות ופתקים מנטלים שהכנתי מבעוד מועד כזריקת מוטיבציה ואנרגיה שיאפשרו לי לצלוח את קו הסיום בבטחה.
סבא, סבתא, שארית הפלטה, צעדות המוות, אושוויץ, אבא זכרו לברכה, אמא שתיבדל לחיים ארוכים, הילדים.
זה עזר מאוד. אני כבר ב ק"מ 16 ו 300 מטר.
זה לא ייגמר לעולם.
…
פוגש שוב את אשתי בקהל בק"מ ה 21. צוהלת ושמחה. למה היא כל הזמן צוהלת ושמחה? בטח הבינה שאין סיכוי שאני אעבור אותה בתוצאה.
היא מדרבנת אותי לרוץ ומצטרפת לריצה כמלווה. ברוט זה מותר.
…
דווקא רץ.
…
ק"מ 27 – תראו את מי אנחנו פוגשים? את החבר שי פריד ויואב הראל.
אוספים אותם וממשיכים לרוץ.
…
ק"מ 30 – פוגשים שוב את ליטל הס מגיעה מולנו. פזית זורקת לה שאגת עידוד. ליטל מסתכלת עליה במבט של אחת שתכף הולכת לשלוף אקדח ולירות בה.
אנחנו מתרחקים מהמקום במהירות. יש דברים שעדיף לא להעמיד למבחן.
כבר אמרתי, הבנה עיוורת.
…
אנחנו מגבירים את הקצב. היה נדמה מרחוק, ש לליטל באמת יש אקדח…
…
ק"מ 41 האצטדיון ושער הסיום נגלים ברקע.
…
קו הסיום – זה נגמר.
עשיתי פאקינג איש ברזל או יותר נכון פאקינג איש ברזל עשה אותי.
…
סוף התחרות. קבוצה של אנשים ערומים, בצריף מאולתר בתור למקלחות.
מגיע תורי. אני נכנס למקלחת.
מסתכל מסביב. יש כפתור.
מביט בכפתור כ 2 דקות עד שלבסוף אני עוזר מעט אומץ.
שואף אוויר לריאות ומחזיק אותו בגוף.
לוחץ על הכפתור וממתין לגרוע מכל.
מים מתחילים לזרום מהדוש.
משחרר את האוויר באוושת רווחה.
גרמניה של אחרי המלחמה…
המסע הקסום הזה, התחיל עבורי בשלהי חודש אוגוסט שעבר.
על הקסם הזה ועל הרוח הגבית שדחפה אותי עד לקו הסיום מגיע להרבה מאוד אנשים המון המון תודה וחיבוק אישי ממני: למשפחה הקרובה, לחברים, לחברים לקבוצת MyWay וקבוצת "כפר המכביה" המופלאים, לכל המאמנים, המטפלים, לחברים ולמנהלים בעבודה שחיפו על השעות הרבות בהן נעדרתי ועוד לרבים וטובים.
מעל כולם ניצבים שניים להם אני חייב אזכור מיוחד ותודה ענקית –
למאמן המופלא, האיש והאגדה – Ariel Heller.
אגיד זאת כך ובקצרה, אני לא מכיר הרבה אנשים שמסוגלים להכיל, לנהל, להוביל ולאמן קבוצה של כל כך הרבה אנשים דעתניים, דורשי תשומת לב, מפוחדים, נרגשים, מבוהלים ומתלהבים ולהביא את כולם ללא יוצא מהכלל, להגשמה ספורטיבית ועצמית של מטרות שנראות בתחילת הדרך כדימיוניות.
אני מסיר את הכובע בפניך על כך שהצלחת לקחת איש פח והפכת אותו לאיש ברזל. על כך אהיה חייב לך תודה לתמיד.
ואחרונה אחרונה חביבה, איך לא, לאחת והיחידה, שותפתי לחיים והמאמנת האישית שלי –פזית
שהבליגה והכילה את העובדה שהתפרצתי לה (קצת) לתוך התחביב שהיה שלה,
שנתנה לי את העידוד והכוח לחשוב שזה אפשרי,
שליוותה אותי לכל אורך הדרך כולל בתחרות תרתי משמע (שאם לא כן, הייתי עדיין רץ ברחובות רוט עד היום),
שהשלימה עם כל ההעדרויות ושעות האימונים הארוכות
ובמיוחד על זה שהיא עדיין סובלת אותי אחרי כל כך הרבה שנים ביחד.
אוהב אותך המון – תודה ענקית.
להתראות באתגר הבא.
מעולה כתבת, שי! נהנתי לקרוא!!😃